ארה"ב המציאה את עצמה מחדש לאחר קריסתה בעקבות השפל הגדול שהחל בשנת 1929. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הנהיג בין השנים 1933 ל-1936 את ה'ניו-דיל', שחילץ את ארה"ב מהמיתון העמוק באמצעות סדרת פרויקטים חסרי תקדים, וארה"ב חוותה זינוק אדיר ברמת התשתיות. בתוך 100 הימים הראשונים של כהונתו הראשונה, הנשיא פרנקלין הניע מגה-תוכנית שהתרכזה במה שהוא קרא "שלושת ה-R-ים": Relief, Recovery & Reform (הקלה, שיקום ורפורמה). כלומר, הקלה למובטלים ולעניים, שיקום הכלכלה לרמה סבירה, ורפורמה במערכת הפיננסית לשם מניעת שפל עתידי. במסגרת תכנית זו, הוזרמו תקציבי עתק לשיקום ערים והוקצה תקציב לרשויות מקומיות כדי לבצע עבודות ציבוריות, דוגמת בניינים ממשלתיים, 800 נמלי תעופה, בתי חולים, בתי ספר, כבישים, גשרים וסכרים.
במהלך תקופה זו נבנתה התשתית, תרתי משמע, שהפכה את ארה"ב למעצמה הכלכלית-תעשייתית הגדולה והחזקה בעולם במהלך ובעקבות מלחמת העולם השנייה. מיליארדי דולר הוצאו לטובת ארגונים פרטיים שבנו 34,599 פרויקטים המהווים עד היום, 85 שנים מאוחר יותר, את התשתית עליה מתפקדת ארה"ב.
כילד, בעת הנסיעות מביתנו בפרוור ליד פילדלפיה לביקור הסבים בברוקלין בתחילת שנות השישים, הייתי נפעם כל פעם מחדש ממערכת המנהרות והגשרים שחיברו את מנהטן וממגדל אמפייר סטייט הגבוה בעולם. ברם, בעשורים שחלפו מתום הניו-דיל, התשתית בארה"ב דרכה במקום והתפוררה, בעוד מדינות אחרות, שסיימו את מלחמת העולם כאיי חורבות, לא רק סגרו את הפער אלא עברו את רמת ארה"ב. בולטת במיוחד הדריכה במקום של רשת הרכבות בארה"ב שעדיין זוחלת במהירות 50 קמ"ש, לעומת רשתות רכבות הקליע באירופה, סין ויפן המגיעות ל-500 קמ"ש.
בתחילת העשור השני של המאה, חייתי ועבדתי בארה"ב וחוויתי את הנסיעה על כבישים מתפוררים וגשרים מטים לפול. הנשיא אובמה, שהחל אז את כהונתו, ניסה להניע את הכלכלה על ידי השקעה בתשתיות, אך ללא הואיל. קונגרס רפובליקאי לעומתי (בעיקר על רקע היותו שחור) קשרה את ידיו. אשתי ואני חיינו אז במדיסון, בירת מדינת וויסקונסין. זו עיר הבירה היחידה בארה"ב שאינה מחוברת כלל לרשת הרכבות. לקראת כל ביקור בארץ, בכדי להגיע ממדיסון לשדה התעופה הבינלאומי הסמוך שבשיקגו, הייתי נגרר באוטובוס 3 שעות. הצעה של הנשיא אובמה, לתמיכה פדרלית נדיבה לסלילת המסילה שתחבר את שתי הערים, נדחתה על ידי המושל הרפובליקאי סקוט ווקר, בתירוץ ליברטיני המתנגד למעורבות פדרלית. אך זו הייתה רק כסות להתנגדות לעומתיות גזענית, גם על חשבון רווחת תושביו.
כיום, בעודי מסייר בארה"ב, אני חש שינוי באוויר. בנאומו לאומה ציין לאחרונה הנשיא ביידן כי ארה"ב, המדינה העשירה בעולם, הידרדרה למקום ה-13 באיכות מערכות התשתית שלה. או כדבריו:
After decades of disinvestment, our roads, bridges, and water systems are crumbling. Our electric grid is vulnerable to catastrophic outages
אכן, נפעמתי לא פעם מכמות ומשך הפסקות החשמל בארה"ב והכיסוי הירוד של רשת הסלולר. כעת במהלך סיור בחוף המערבי, אני נאלץ להשתמש במערכת GPS עצמאית (כמו של פעם) כי אין קליטת סלולר ברוב מוחלט של הדרכים מחוץ לערים הגדולות. נתון מדהים עבורנו כישראלים המורגלים לכיסוי מוחלט של המדינה, גם הפינות הנידחות של המדבר.
האני מאמין מאחורי ההשקעה האדירה וחסרת התקדים בתשתית היא שמעבר להמרצת הכלל דרך ההזדמנויות התעסוקתיות והרכש שהפרויקטים יניבו ישירות, התשתית המשופרת תעלה את פריון המשק בכללותו. מחקר של מכון ICED קובע כי השקעה חד פעמים של 1% מהתל"ג בפרויקט תשתית, תגדיל את התל"ג ב-1.5% בכל שנה מתום הפרויקט והלאה – למשך עשורים. בנוסף, מאחורי כל עובד הנהנה משכר עבודה בפרויקט תשתית ישנם עוד שני עובדים עקיפים המתפרנסים מתמיכה בפרויקט.
חלפו רק מספר חודשים מתחילת כהונתו של ביידן, אך כבר ניכרת תנופת בנייה ושיפור תשתיות שלא היו כדוגמתם משנות השלושים של המאה הקודמת. בכל פינה אני רואה פועלים עסוקים בתיקון ושיקום המערכות ובניית תשתית חדשה ועדכנית. ארה"ב מנערת את קורי העכביש ומתכוננת לחזור למקומה כמעצמה המובילה העולמית.
צפו בסיכום הפרקים הקודמים:
ג׳ואל אלון הוא מומחה בפיתוח עסקים ושווקים בינלאומיים.
שירת כטייס בחיל האוויר (סא״ל), מהנדס ובוגר MBA בהצטיינות.